פסק-דין בתיק ע"א 7307/11

השופטת א' חיות:

           שני ערעורים וערעור שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) מיום 24.8.2011, בה התקבלה באופן חלקי בקשה למתן הוראות שהגיש המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי (המערערת בע"א 7690/11) ונקבע כי על הרב חיים וייס (המערער בע"א 7307/11) להשיב לידי המפרק הזמני סכום השווה לכשני מיליון דולר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אשר הוצא שלא כדין מקופת העמותה. יחד עם זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב גם את האחים אפרים ובן ציון רייך (המערערים שכנגד) בהשבת סכום זה.

הרקע העובדתי

1.        עמותת רמת איתרי (להלן: העמותה) נוסדה בשנת 1965 כאגודה עותומאנית ונרשמה בשנת 1983 כעמותה שמטרותיה כוללות, בין היתר, עידוד לימוד תורה והקמת ישיבות, אולפנים ומכוני מחקר בישראל. העמותה נוהלה לאורך השנים על-ידי מייסדה, הרב מרדכי אליפנט, ובשנת 1987 הועבר ניהולה לידי הרב חיים וייס (להלן: וייס). בשלהי שנות ה-90' התגלע סכסוך בין הרב וייס לרב אליפנט על רקע טענות לאי-סדרים בניהול העמותה וסכסוך זה הוביל להליך בוררות בפני בית דין צדק בבני-ברק (להלן בהתאמה: הבוררות ו-בית הדין), בו נטלו חלק הרב אליפנט, הרב וייס ומוסדות העמותה. בתקופה שבה התנהלה הבוררות הועבר ניהול העמותה לידיו של הרב אליפנט, ולאחר שניתן "פסק דין של תורה {חלקי}" בחודש ספטמבר 2002 שב וייס לכהן כמנהל העמותה עד שנת 2004. ביום 2.12.2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן צו לפירוק העמותה וביום 22.6.2004 מונה עורך-הדין פנחס רובין כמנהלה המיוחד במטרה "להמשיך בהפעלתה כעסק חי [...] ולתקן את הטעון תיקון בכל הנוגע לעבר" (ראו החלטת כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) ד' חשין מאותו היום).

2.        ביום 8.9.2005 שוחרר המנהל המיוחד מתפקידו ועורך-הדין אבנר כהן מונה כמפרק זמני של העמותה (להלן: המפרק) ובחודש מרץ 2007 הגיש המפרק לבית המשפט בקשה למתן הוראות בה עתר לחייב את וייס ואת האחים אפרים ובן ציון רייך (להלן בהתאמה: אפרים ו-בן ציון וביחד: האחים רייך), ביחד ולחוד, להשיב לידיו סכום של 2,004,587 דולר שנלקח שלא כדין מקופת העמותה. המפרק טען בבקשתו כי במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 1995, בעודו מכהן כמנהל העמותה, העביר וייס בהעברות בנקאיות סכומי כסף משמעותיים מחשבון העמותה לידי האחים רייך, המסתכמים על-פי מסמכי הבנק שצירף בלמעלה מ-14,000,000 ש"ח. עוד ציין המפרק בהסתמכו על הפרוטוקולים של הליך הבוררות, כי חלק מסכומים אלה הוחזר לחשבון העמותה אך סכום של למעלה משני מיליון דולר נותר בידי בן ציון והועבר ממנו לאחיו אפרים. המפרק טען כי וייס פעל שלא כדין בכספי העמותה, הבריח מחשבונה כספים מבלי שקיבל לכך את אישור הגורמים המוסמכים, נמנע מלערוך תיעוד בכתב של העברת הכספים ולא טרח לקבל בטוחה כלשהי עם העברתם. מכוח הוראת סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), החלה גם על הליכי פירוק עמותות מכוח סעיף 54 לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות), עתר, אפוא, המפרק לחייב את וייס ואת האחים רייך להשיב כספים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.9.1995 (היום שבו בוצעה העברת הכספים האחרונה) ועד ליום התשלום בפועל.

3.        בד בבד עם הגשת הבקשה למתן הוראות עתר המפרק לסעדים זמניים שונים נגד וייס ונגד האחים רייך ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו (בש"א 4954/07). האחים רייך, מצדם, עתרו לסילוקה על הסף של הבקשה למתן הוראות, בטענה כי זו צריכה הייתה להיות מוגשת כתובענה כספית "רגילה" וכי מכל מקום עילתה התיישנה (בש"א 4952/07). בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ועל כך, כמו גם על קבלת הבקשה לסעדים זמניים ועל שתי החלטות נוספות, הגישו האחים רייך בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3032/08). השופט (כתוארו אז) א' גרוניס החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ואולם החליט בסופו של יום לדחות את מרבית הטענות שהעלו האחים רייך בבקשתם. לענייננו די לציין כי הוחלט לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לסוגיית ההתיישנות במובן זה שעל בית המשפט המחוזי לשוב ולהכריע בסוגיה זו תוך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לשאלה מי עמד בראש העמותה בכל אחת מן התקופות. בית המשפט ציין כי התשובה לכך משפיעה במקרה דנן באופן ישיר על תחולתם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בהדגישו כי אין לייחס לעמותה את ידיעתו של וייס על אודות המעשים הנטענים בתקופה בה עמד בראשה. עוד ציין בית המשפט כי רצוי להכריע בסוגיית ההתיישנות בתום הליך ההוכחות ולאחר שהראיות ייפרשו במלואן.

החלטתו של בית המשפט קמא

4.        בהחלטתו מיום 24.8.2011 קיבל בית המשפט קמא באופן חלקי את הבקשה למתן הוראות, וחייב את וייס להשיב את הכספים. לעומת זאת, דחה בית המשפט לגופה את הבקשה ככל שהופנתה נגד האחים רייך. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי פרט לתגובה הנתמכת בתצהיר שהגיש וייס לבקשה למתן סעדים זמניים לא הוגשה על-ידו כל תגובה לבקשה למתן הוראות, וכי אף שבא-כוחו נכח בחלק מהדיונים וייס עצמו נמנע מלהתייצב אליהם והפר פעם אחר פעם את הוראות בית המשפט בהקשר זה. בהתאם להחלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 3032/08, שב בית המשפט המחוזי ודן בסוגיית ההתיישנות בציינו כי הבקשה למתן הוראות הוגשה בשנת 2007 והיא אכן מתייחסת לאירועים שאירעו לכל המאוחר בחודש ספטמבר 1995, דהיינו למעלה מאחת עשרה שנים קודם לכן. עם זאת קבע בית המשפט כי המועד הראשון שבו הועלתה טענה בדבר אי-כשירותן של העברות הכספים שביצע וייס הוא מכתבו של בית הדין מיום ו' בתמוז התשס"א (27.6.2001) וכי אין כל ראיה לפיה הגורמים השונים בעמותה - פרט לוייס עצמו, ש"ידו הייתה במעל" - ידעו על העברות הכספים האמורות קודם לכן. לפיכך קבע בית המשפט כי זהו המועד בו נודעו לראשונה לגורמים בעמותה מלוא העובדות הרלוונטיות ביחס לעילת הבקשה למתן הוראות וכי מאותו מועד ועד להגשתה לא חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה לפיה הבקשה למתן הוראות לוקה בשיהוי, בציינו כי מיום מינויו פעל המפרק "ללא לאות להסדרת איזון תקציבי בעמותה" תחת "סביבה לא ידידותית" וכי מטבע הדברים תהליך גיבוש המידע לוקח זמן. עם זאת דחה בית המשפט את טענת העמותה לפיה יש להעביר את הנטל לכתפי האחים רייך להוכיח כי הם אינם חייבים בהשבת הכספים בקובעו כי אין לקבל את טענת העמותה אשר סברה כי משהודו האחים רייך שכספי העמותה הועברו לידיהם אך כפרו בחובה להשיבם, יש בכך משום "הודאה והדחה" המצדיקה את היפוך הנטלים. בית המשפט קבע כי היות שהאחים רייך לא הודו בכל העובדות המהותיות שביסוד הבקשה ובעיקר בעובדה שהכספים ניתנו כהלוואה וטענו מצדם כי הכספים הועברו לידיהם למטרת השקעה בחברות המצויות בברזיל וכי החזר ההשקעה היה תלוי בהצלחת אותן החברות, אין מדובר בטענת "הודאה והדחה" ולפיכך נטל ההוכחה נותר על כתפי העמותה ולא עלה בידה להראות כי מדובר אכן בכספי הלוואה או כי האחים רייך ביצעו פעולות מרמה כלשהן.

5.        מכאן פנה בית המשפט לבחון את הראיות שהציג המפרק לתמיכה בבקשה למתן הוראות וציין כי הבקשה לא הכילה פרטים ברורים על העסקה שבמסגרתה הועברו הכספים מוייס לאחים רייך. בית המשפט ציין עוד כי מפסקי בוררות חלקיים שניתנו במסגרת הליך הבוררות וצורפו לבקשה, עולה כי כספי העמותה הועברו על-ידי וייס למטרות השקעה בעסק בברזיל וכי בית הדין לא מצא כל ראיה לכך שוייס נטל את הכספים לעצמו או העבירם לאחרים שלא כדין. בית המשפט הוסיף וציין כי בית הדין התיר לוייס לשוב בסופו של יום לניהול העמותה והנחה אותו לתבוע מהאחים רייך את השבת הכספים בשם העמותה. משכך סבר בית המשפט כי לא עלה בידי העמותה להוכיח שוייס ביצע מעשי מרמה כלשהם, בהדגישו כי על הטוען טענת מרמה מוטל נטל הוכחה כבד מהרגיל. עוד קבע בית המשפט כי מתצהיריהם של האחים רייך עולה שהם ידעו, או לפחות הניחו, שהכספים הועברו אליהם על-ידי וייס ככספי השקעה של העמותה אשר קיבלה את אישור מוסדות העמותה, וכי אף שהתגלו סתירות בעדויותיהם והתנהלותם מעוררת "אי-נוחות", לא עלה בידי העמותה להוכיח כי האחים רייך פעלו במרמה או כי עליהם להשיב את הכספים. על יסוד כל האמור החליט בית המשפט לדחות את הבקשה בכל הנוגע לאחים רייך, אך חייב כאמור את וייס להשיב לידי המפרק סך של 6,099,958 ש"ח - השווים בערכם ל-2,004,587 דולר על-פי שערו היציג של הדולר ביום 19.9.2005 - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו היום ועד ליום התשלום, בקובעו כי סכום זה נלקח מקופת העמותה שלא כדין ולא על-פי כללי הניהול התקין. כמו כן חייב בית המשפט את וייס לשלם לעמותה שכר טרחת עורך-דין בסך של 100 אלף ש"ח אך נמנע מלפסוק הוצאות לטובת האחים רייך.

מכאן שני הערעורים והערעור שכנגד המונחים בפנינו. בתמצית ייאמר כי ערעורו של וייס נסב על חיובו בהשבת הכספים, ערעור העמותה נסב על דחיית הבקשה ביחס לאחים רייך והערעור שכנגד של האחים רייך מופנה כלפי אי-פסיקת הוצאות לטובתם. טענות הצדדים יפורטו להלן על-פי סדר זה של הערעורים ולבסוף תפורטנה עמדות רשם העמותות וכונס הנכסים הרשמי, אשר נטלו חלק בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא והגישו את עמדתם גם בערעורים שלפנינו.

טענות הצדדים

6.        טענתו המרכזית של וייס בערעורו היא כי בית המשפט קמא לא נימק את ההחלטה לחייבו בהשבת כספי העמותה ודי בכך לשיטתו על מנת להביא לביטולה. וייס מוסיף וטוען כי בית המשפט דחה את כל הטענות שהעלה המפרק הזמני, בקובעו כי לא הוצגה כל ראיה בדבר מעשי מרמה מצדו או מצד האחים רייך, אך חרף האמור קיבל את הבקשה בכל הנוגע אליו מבלי שהוסיף לכך כל הסבר. עוד טוען וייס, באמצעות בא-כוחו, כי בית המשפט קמא התעלם ממצבו הבריאותי הקשה שאינו מאפשר תקשורת רציפה עמו או הצגת גרסה מטעמו לאירועים נושא ההליך, ולטענתו שגה בית המשפט משזקף את אי-שיתוף הפעולה האמור לחובתו. את עיקר טענותיו המהותיות מעלה וייס בתשובתו לערעור שהגישה העמותה ולדבריו טענותיה אלה של העמותה נגדו מועלות לראשונה בשלב הערעור ולא נזכרו בבקשה למתן הוראות. לגופו של עניין טוען וייס כי המחלוקת בין הצדדים התבררה בהליך הבוררות, שכלל עשרות ישיבות במהלכן אף נשמעה עדותו, ובסיומו נקבע בפסקי הבוררות החלקיים שניתנו כי לא נפל פגם בהתנהלותו וכי אין מקום לחייבו באופן אישי בהשבת הכספים שהושקעו במיזמים בברזיל בשם העמותה. לטענתו של וייס, העמותה נסמכה באופן סלקטיבי על פרוטוקולים של הבוררות אך התעלמה מתוצאותיה, וזאת אף שהליך הבוררות התנהל בצורה יסודית ומעמיקה ובמהלכו הוצגה גרסתו במלואה. וייס מוסיף וטוען כי ככל שהעמותה ביקשה לבטל את תוצאות הבוררות היה עליה להגיש בקשה לביטול פסקי הבוררות ומשנמנעה מעשות כן היה על בית המשפט לדחות את הבקשה למתן הוראות. וייס טוען עוד כי קיבל את אישור העמותה להעברת הכספים לידי האחים רייך, ולטענתו במסמכי העברות הכספים שאליהם הפנתה העמותה צוין במפורש כי נשלחו למזכיר העמותה, ומכאן שאלה בוצעו באישורו של המזכיר ובהתאם לתקנון העמותה. וייס מוסיף וטוען כי העברת הכספים לאחים רייך נעשתה לפי הסכם שנערך בינו ובין אפרים רייך ביום 22.7.1996 (נספח ד' של מוצג 3 למוצגי העמותה, ולהלן: מסמך ההשקעה) ולדבריו בהסכם זה נקבעו בטוחות שיועמדו כנגד העברת הכספים. לשם הוכחת קיומן של הבטוחות האמורות מפנה וייס גם לפרוטוקול חקירתו של אפרים במשטרת ישראל מיום 11.8.1999, במסגרתה נחקר על אודות הכספים שקיבל מידי וייס. לטענת וייס הוא פעל בזהירות ובסבירות בהשקיעו את כספי העמותה והעברת הכספים לצורך השקעתם אינה חורגת ממטרות העמותה הקבועות בתקנונה ומכל מקום הוא מדגיש כי בבקשה למתן הוראות לא נטען שהוא פעל באופן רשלני או בניגוד למטרות העמותה וכי לא נקבעו על-ידי בית המשפט קמא כל ממצאים עובדתיים בהקשר זה.

7.        ערעור העמותה מופנה, כאמור, כלפי אי-חיובם של האחים רייך בהשבת הכספים שהועברו לידיהם. העמותה טוענת כי בשום שלב לא הועלו על-ידה טענות למעשי מרמה מצד האחים רייך ושגה בית המשפט קמא בכך שהשתית את החלטתו על דיון בטענה זו ודחה אותה. עוד טוענת העמותה כי בהעדר גורמים נוספים שהיו מעורבים בהעברת הכספים מוייס לאחים רייך, לא ניתן היה להציג ראיות נוספות פרט לאלו שהובאו על-ידה ולטענתה בנסיבות העניין היה על בית המשפט להפוך את נטל ההוכחה ולחייב את האחים רייך להוכיח מדוע אין עליהם להשיב את הכספים שהועברו אליהם. בהקשר זה שבה העמותה ומציינת את הכלל בדבר "הודאה והדחה", ולטענתה יש להחילו בענייננו משום שהאחים רייך הודו כי כספי העמותה הועברו לידיהם כהלוואה אך טענו כי זו הומרה בהמשך להשקעה בחברות בברזיל, שהתבררה לימים כהשקעה כושלת. נוכח האמור ונוכח "ידיעתם המיוחדת" על אודות השימוש שנעשה בכספים, סבורה העמותה כי יש לחייב את האחים רייך בהבאת ראיות להוכחת גרסתם. העמותה מוסיפה וטוענת כי האחים רייך יכולים היו להציג מסמכים בנקאיים שיוכיחו כי הכספים שהעביר לידיהם וייס אכן הושקעו בחברות בברזיל ואולם הם נמנעו מעשות כן ויש לזקוף את הדבר לחובתם. לטענת העמותה, אף שבית המשפט קמא קבע שגרסתם של האחים רייך "מכילה סתירות ואינה מדויקת" הוא נמנע מלגזור מכך את המסקנה המתבקשת ובהקשר זה מצביעה העמותה על פערים בגרסאות שמסרו האחים רייך בכל הנוגע למהות ואופן ההשקעה שביצעו, על העובדה כי העמותה לא נרשמה כבעלת מניות בחברות הברזילאיות חרף ההשקעה הנטענת, ועל סתירות נוספות שהתגלו לדברי העמותה בעדויותיהם של האחים רייך לעניין האופן שבו הועברו אליהם הכספים ולשאלה אם ידעו כי מדובר בכספי העמותה. בתשובה לערעורו של וייס טוענת העמותה כי טענותיו בעניין מצבו הבריאותי נטענו בעלמא, לא נתמכו במסמכים רפואיים מתאימים והועלו לראשונה בשלב הסיכומים לאחר שייצוגו המשפטי הוחלף. העמותה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט קמא נימק את החלטתו לחייב את וייס בהשבת הכספים באימוץ טענותיה לפיהן וייס פעל שלא כדין בכספי העמותה, נהג בהם כבתוך שלו מבלי לקבל את אישור הגורמים הרלוונטיים ומבלי להבטיח אותם בבטוחות מתאימות. בהקשר זה טוענת העמותה כי וייס הפר את חובת הנאמנות והזהירות שלו כלפיה וכי משלא הגיש כל תגובה לבקשה למתן הוראות צדק בית המשפט קמא בהחליטו לחייב אותו בהשבת הכספים.

8.        בתשובתם לערעור העמותה טוענים האחים רייך כי זה נסב כולו על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם, והם מדגישים כי בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש שהעמותה לא הוכיחה את טענותיה נגדם. האחים רייך שבים וטוענים כי עילת התביעה נגדם התיישנה ולטענתם היה על בית המשפט לייחס לגורמים הניהוליים בעמותה ידיעה על אודות העברות הכספים נושא המחלוקת כבר מאז נקיטת הליכי הבוררות בשנת 1999, במסגרתם הושעה וייס מתפקידו כמנהל העמותה בשל טענות לאי-סדרים. האחים רייך מוסיפים וטוענים כי הכלל בדבר "הודאה והדחה" אינו חל בעניינם, שכן הם לא הודו "בכל העובדות המקימות את עילת התביעה" אלא הדגישו כי הכספים הועברו אליהם למטרות השקעה ולא כהלוואה שיש להחזירה. עוד הם טוענים כי משהעמותה לא הוכיחה שהעברת הכספים בוצעה במרמה ולא תקפה את כשרות העסקה שבין וייס ובינם, ממילא אין מקום להעביר אליהם את נטל ההוכחה והיה על העמותה להפנות את תביעתה כלפי החברות הברזילאיות שבהן הושקעו הכספים. האחים רייך טוענים עוד כי נוכח פרק הזמן הרב שחלף מאז בוצעו ההשקעות, לא היה באפשרותם להביא עדים לתמוך בטענותיהם ולדבריהם מסמכים רבים נלקחו מידיהם על-ידי משטרת ישראל במסגרת חקירה שביצעה בשנת 1999 בנוגע להתנהלות הכספית של העמותה ומסמכים אחרים נותרו בידי הרשויות בברזיל.

           לגופו של עניין טוענים האחים רייך כי כספי העמותה שהעביר אליהם וייס שימשו - בהתאם לייעודם - ככספים להשקעה במפעלים בברזיל, אך השקעה זו ירדה לטמיון לאחר שהמפעלים חולטו על-ידי ממשלת ברזיל. לטענתם, וייס עצמו הגיע לברזיל על מנת לבחון את המפעלים בהם הושקעו הכספים ויש בכך כדי לחזק את גרסתם לפיה מדובר בכספי השקעה ולא בכספי הלוואה. עוד טוענים האחים רייך כי לא נפלו כל סתירות בעדויותיהם וכי במסגרת המשא ומתן שניהלו עם וייס לעניין אופי ההשקעה הוסכם כי תמורתה תקבל העמותה 15% מהון המניות של החברות שבהן יושקעו הכספים. לדבריהם, הסיבה שלא הוקצו לעמותה מניות בחברות כאמור נעוצה בכך שבתקופה הרלוונטית חברות אלה היו מנועות מלעשות שינוי בהקצאת מניותיהן, אך האחים רייך מדגישים כי עדות להשקעת הכספים ניתן למצוא בדו"חות הכספיים של אותן החברות אשר הוצגו בפני בית המשפט קמא. לבסוף טוענים האחים רייך כי לא היה כל מקום לחייב את בן ציון בהשבת הכספים, נוכח העובדה שהמפרק עצמו טען שהכספים הגיעו בסופו של דבר לידי אפרים. כפי שצוין לעיל, במסגרת הערעור שכנגד שהגישו מלינים האחים רייך על כך שחרף דחיית הבקשה למתן הוראות, ככל שזו הופנתה נגדם, לא נפסקו לטובתם הוצאות. שגיאה זו בולטת במיוחד, לטענתם, נוכח העובדה שוייס חויב בהוצאות העמותה בסכום של 100,000 ש"ח, ואילו הם - שניהלו מאבק משפטי ממושך שבסיומו הוכחו טענותיהם - לא זכו בסכום כלשהו.

9.        רשם העמותות (להלן: הרשם) תומך בעמדת העמותה ולטענתו הסבריו של וייס בדבר הימנעותו מלהתייצב לדיונים בשל מצבו הרפואי לא נתמכו באסמכתא רפואית מתאימה ואין בהם ממש. לגופו של עניין טוען הרשם כי די בכך שוייס ניהל את כספי העמותה באופן רשלני על מנת לחייבו בהשבתם על-פי סעיף 374 לפקודת החברות. לטענת הרשם, בהעבירו את הכספים לאחים רייך הפר וייס את חובת הזהירות וחובת הנאמנות בהן הוא חב כלפי העמותה, משום שביצע את הדבר ללא קבלת אישור של מוסדות העמותה, ללא תיעוד, בניגוד למטרות העמותה וללא קבלת בטוחות מתאימות. אשר לאחים רייך, הרשם סבור כי די בכך שאפרים קיבל לחשבונותיו הפרטיים כספים של העמותה בסך של כשני מיליון דולר מבלי שהוכיח כי העבירם לגורם כלשהו, על מנת לחייבו בהשבתם מכוח עילה חוזית או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הרשם מוסיף ומדגיש בהקשר זה כי האחים רייך לא הציגו כל אסמכתא המעידה כי כספי העמותה אכן הושקעו בחברות הברזילאיות ולא הראו כי תמורת ההשקעה הנטענת הוקצו לעמותה מניות באותן חברות. הרשם טוען עוד כי מסמך ההשקעה שהוזכר על-ידי וייס בערעורו הינו למעשה טיוטה לא חתומה ולא הוצג כל הסכם חתום המסדיר את העברת הכספים ואת מטרותיה. לטענת הרשם, אפרים העיד אמנם שידע כי הכספים המועברים אליו הם כספי העמותה, אך בחר להתעלם מכך שלא הוצג לו כל אישור מטעם מוסדות העמותה להעברת כספים בסכומים כה גבוהים. לבסוף טוען הרשם כי יש לדחות את טענת ההתיישנות ולדבריו הנטל להוכחת טענה זו מוטל על האחים רייך אך הם לא הציגו ראיה של ממש לביסוסה.

10.      כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי) מצטרף אף הוא לעמדה שהציגה העמותה בערעורה וכן בערעורו של וייס, ולטענתו בהינתן העובדה כי כספי העמותה הוצאו מחשבונה, נטל ההוכחה מוטל על וייס ועל האחים רייך להוכיח מה נעשה באותם כספים ומדוע אין לחייבם בהשבת כספים אלה. זאת במיוחד, כך לטענת הכונס הרשמי, נוכח הסתירות הרבות העולות מעדויותיהם של האחים רייך ונוכח העובדה שהמידע כולו מצוי אצלם והיה בידם לסתור בנקל את הטענות המועלות נגדם. הכונס הרשמי מוסיף וטוען כי המפרק הזמני שמונה לעמותה הוא גורם חיצוני בעל נחיתות מובנית בנגישותו למידע, להבדיל מוייס ומהאחים רייך שהיו מעורבים באופן אישי באירועים מושא הערעורים. לתמיכה בטענה זו מציין הכונס הרשמי כי בניגוד לבעל דין "רגיל" על המפרק לא מוטלת חובה לתמוך את טענותיו בתצהיר.

דיון והכרעה

11.      בשנת 1995 בעת ששימש כמנהל העמותה העביר וייס כספים מקופת העמותה לידי האחים רייך. מתוך כספים אלה נותר סכום של כשני מיליון דולר אשר לא הוחזר מעולם לקופת העמותה. לאחר שנתגלו בעמותה אי-סדרים כספיים, ננקטו נגדה הליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני. בשנת 2007 הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את וייס ואת האחים רייך בהשבת הכספים מכוח סעיף 374 לפקודת החברות ובית המשפט קיבל את הבקשה ביחס לוייס אך דחה אותה בכל הנוגע לאחים רייך.